כל אחת ואחד מאתנו מצא את עצמו במצב בלתי נסבל של סחרחורת. שאלות אודות תפקידנו כבני אנוש במערכת היחסים המרושתת עם הטבע, שאלות אודות תפקידם של מדע וטכנולוגיה בהישרדותנו ובעיקר שאלות אודות האיזון הנכון בין אנושיות, טבע וטכנולוגיה. מצבי סחרחורת, כאשר הם נחווים ברמת הפרט מולידים לרוב שינוי הנובע מההזדמנות לשאול שאלות כמו ,'מה התפקיד שלי בעיצוב העתיד?', 'האם זה כל מה שיש לחיים להציע'? כאשר עולה השאלה ברמת הקהילה הגלובלית היא מקבלת תהודה שקשה להתעלם ממנה. אותו הד המעוצב ע״י מיליארדי בני אדם מקבל כח שגובר על בחירתו של הפרט ומוביל להעלאת שאלות כואבות המערערות על ההיררכיה החברתית, הכלכלית והטכנולוגית ומובילות בסופו של דבר למהפכה.
מערכות מורכבות עובדות כרשת כאוטית שמכילה בתוך עצמה חלקים המתנהגים כמערכות מורכבות בעצמן. במערכת מורכבת, חיבור רכיביה, שסכומם גדול מסך חלקיה, מובילים להתנהגות לא ליניארית ומקשים על חיזוי התנהגותה. ברשת המורכבת ממערכות מורכבות, הללו, מעצם היותן, כל שינוי קל בהן, גורר תוצאות בלתי ניתנות לניבוי. התבוננות במערכת מורכבת של עבודות הבוגרות.ים מגלה רשת שזורה כמוצגת בחלל הכניסה של הספרייה ובחדרי הקריאה בה. רשת זו מסתירה מאחוריה את הפרגמנטציה בחברה, את הפגיעות ושבריריות הסביבה. היא מחייבת חשיבה על מורכבות המערכות, אשר התערבות, אפילו בפרט הכי קטן בה, מערערת את המערכת כולה ומאיימת לקרוס.
תערוכת הבוגרות.ם לתואר שני בעיצוב משקפת מערכת מורכבת. מצד אחד עבודות הבוגרות.ים עומדות בפני עצמן, אך במבט קרוב יותר, הן מרושתות ומשקפות את שאלותיהם של הבוגרות.ים ,המשקפים את המציאות והמהפכות שבה, אם מבחירה מודעת ואם לאו. הבוגרות.ם, המגיעות.ים מרקעים מגוונים ומדיסציפלינות העיצוב, ההנדסה והאמנות, מציגים פרויקטים שנפרשים כרשת מסועפת אחת. בכך הם מדגישים את המחקר המעמיק על חקר המצוי ומוסיפים, לעיתים מזמינים, חשיבה חדשה על סוגיות בוערות עליהם עמלים חוקרים, יוצרים והעושים במלאכה, בדיסציפלינות מגוונות.
התערוכה אינה בנויה ע״י פי עקרון או נושא נבחר אלא מציעה קריאה של מכלול העבודות דרך חוט השני בו שזורים הרצון לזעוק את קולות הקהילה והחברה או את אלו שהממסד משתיק, להעלות למודעות את החסר אותו חוות הקבוצות החיות בקרבנו, את הרצון לשיתוף והנגשה של פיתוחים מדעיים וטכנולוגיות מתקדמות, דרך פעולה של דמוקרטיזציה של הידע ובעיקר של הרצון לשתול זרעים לטובת עתיד שוויוני יותר.
כתקוות חוט השני מוצגות העבודות, מבקשות לכרות ברית עם מבקרי התערוכה ומזמינות לשמור על קשב ולא לאבד את קצה החוט שמצילנו מן המבוך ובלבול החיים, קוראות לנו לבחור בתקווה אל מול ייאוש. תוך השמעת קולם הפנימי והמקצועי, מציגים הבוגרות.ים אפשרויות להימנע מהתערבבות ב'רעש הכללי', כדברי נתן זך, תוך חישת הכאב הקולקטיבי וללא התעלמות.
ד״ר מאיה שמיילוב
ראש התואר השני בעיצוב
שמור נא גם לי קצה חוט
אפילו שהוא מתעלם לעיתים
כדי שברעש הזה הכללי
שבו גם קולי מתערב
כאילו היה לא שלי
כאילו היה קול כללי
אזכור עוד לקחת ללב
אזכור שזה עוד כואב (נתן זך, אנטי מחיקון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984)
שינוי מתחיל משאלה.
שאלה שנובעת מהתבוננות בקיים, במהפכות ובמצבי החיים, שאלה שטומנת בחובה קצה חוט דק שמפריד בין תקווה לייאוש, בין יצירה לכיליון.
בשנה וחצי האחרונות התערערו רבות ממשענות חיינו על ידי מציאות חדשה בה רוב האנושות על פני כדור הארץ חוותה מצב של מעין 'הישרדות', אשר ערער את מרכז הכובד של קיומנו וגרם לטלטלה בלתי נשלטת בעצם קיומנו. תקוותינו בחוט השני נשכחה אל מול המציאות. תחושות של בהלה, פחד, אובדן שליטה ותקווה וחוסר אמון הציפו אותנו ומצאנו את עצמנו מסוחררים וניזונים ממה שהיה לתיבות התהודה האישיות שלנו להציע. בד בבד נגלו צדדים שנשכחו במרוץ החיים היומיומי, של הושטת יד לשכן, סולידריות חברתית, הזדהות מקומית, קהילתית וגלובלית והכרה בעובדת היותנו בני אנוש פגיעים, רגישים, שבירים, שאינם עמידים מול כוחות הטבע האיתנים – אנושיותנו נחשפה במערומיה. המגפה עיצבה גורל משותף, שלא ייחלנו לו ולא עמלנו לקראתו אך יש שתרמנו להיווצרותו בחמדנותנו הבלתי נלאית.